בלתי פגיע – הסיפור המדהים של דויד גוגינס

לרוב אני מעדיף לתת כאן סיפורים שקשורים לישראל וצה"ל אבל הסיפור הזה הוא כל כך יוצא דופן שהייתי חייב להביא אותו לכם.

הסיפור הזה פונה לכל מי שבא מרקע קשה וחושב שבגלל זה הוא לא מתאים או לא יכול.
לכל מי שיש איזו בעיה או מגבלה כלשהיא.

חושב שהוא לא חכם מספיק.
לא אתלט מספיק 
או פשוט לא טוב מספיק מכל סיבה שלא תהיה.

הייתי רוצה לכתוב שזה סיפור המוטיבציה הכי גדול אי פעם אבל כבר דיברנו על זה שמוטיבציה זה בולשיט.
גם גוגינס עצמו אומר את זה.

אז נקרא לזה סיפור ההתעלות והמשמעת הכי גדול שיצא לי להכיר.

בלתי פגיע - שלוט בתודעה שלך, הבס את הסיכויים

עטיפת הספר של גוגינס – במדים של אריות הים.

דויד היה במצב גופני חמור מאוד. הוא בקושי יכל לעמוד, השתין על עצמו דם והרגיש שעוד רגע הוא מאבד את זה. מה לעזאזל עשיתי לעצמי הוא חשב לעצמו.

הרגע הזה לא קרה בשדה הקרב או באימון של אריות הים. דויד היה בעיצומו של מירוץ 100 מייל שזה 160 ק"מ (כן יש מרוצים כאלה, רצים הכל בפעם אחת כשזמן הגג הוא 24 שעות). הוא לא התכונן למירוץ הזה, עד לפני שבוע הוא בכלל לא ידע שיש אנשים משוגעים שרצים אולטרא מרתונים למרחקים דפוקים כאלה ולא היה לו מושג בתזונה, הוא ביקש מאשתו להביא לו דונאטס ומילקשייק למירוץ. 
אהה, והוא גם מעולם לא רץ מרתון.

הוא כבר עבר 112 ק"מ ועדיין יש לו עוד 48 ק"מ לעבור, יותר ממרתון.

אבל דויד החליט לא לוותר, הוא כבר עשה כמה דברים קשים בחייו. הוא היה כבר רגיל להיות במקום המנטלי של כל העולם נגדך. הוא גדל במשפחה כושלת עם אבא מכה. היה בין הילדים השחורים היחידים בבית ספר וסבל מגזענות והצקות. הוא סיים תיכון כשהוא בקושי יודע לקרוא כשכולם חושבים שהוא פשוט מטומטם. הוא עבד כמדביר מקקים וגר בדירה עלובה כשהוא שמן ושוקל כמעט 150 קילו. סתם עוד איזה אפס, אף אחד עוד מקרה כושל לסטטיסטיקה.

אבל עכשיו גוגינס כבר היה לוחם באריות הים למרות כל הסיכויים, הוא בחר להשתתף מירוץ כדי לגייס תרומות לעמותה שעוזרת לילדי לוחמים שנהרגו. גוגינס נכנס למצב מנטלי מסויים קם והתחיל לדדות….. לאט לאט הוא הרגיש איךהתודעה שלו משתנה.. ולמרות הכל הוא סיים את המירוץ תוך פחות מ-20 שעות.

המצב הגופני שלו היה כל כך רע בסוף המירוץ שהוא כמעט מת (השתנתי נוזל שחור שנראה כמו קוקה קולה הוא מספר), הוא גרם לשברים בכפות הרגליים שלו, שלשל על עצמו ועוד נזקים כאלה ואחרים.

המירוץ הזה ישנה לגוגינס את החיים ויהיה להתחלה של האגדה שהוא עתיד להיות.

משפחה כושלת - מלמד את עצמו לקרוא ולשחות

גוגינס גדל במשפחה קשת יום עם אבא מכה. בשלב מסויים הוא ברח עם אמא שלו לעיר אחרת. בשל האלימות בבית והקשיים הכלכליים הוא סבל מרגשות נחיתות והעתיק במבחנים. הוא בעצם בקושי ידע לקרוא.

יום אחד הוא שמע סיפור על לוחם ביחידה המקבילה ל-669 בארץ וזה השאיר עליו רושם חזק. נמאס לו להיות סתם מתחזה, איזה ליצן בשכונה, הוא רצה לעשות משהו משמעותי!
בסוף התיכון הוא ניגש ללשכת הגיוס וביקש להתגייס לתפקיד בחיל האוויר. 

הוא נכשל בכל המבחנים הכי בסיסיים כי הוא פשוט לא ידע לקרוא. הוא החליט לקחת את עצמו בידיים והשקיע שעות על גבי שעות בלימוד קריאה. בנוסף הוא גם הבין שיש המון מבחני שחייה ובריכה ביחידה הזו. הוא היה גם הולך כל יום לבריכה ומלמד את עצמו לשחות.

הסרטון הבא מראה כמה מהמבחנים שעושים בצבא האמרקאי שבודקים את הבטחון שלך במים וכמה אתה נשאר רגוע. 

גוגינס עבר בקושי את המבחנים והתחיל את המסלול ביחידה. אבל כל העניין של המים עדיין היה לו קשה. הוא פחד מהמים. בסוף הוא פרש במהלך הקורס בגלל הפחד שלו ממים ועבר לתפקיד עורפי בחיל האוויר.

 

מכישלון לאריות הים - בדרך הכי לא חלקה שאפשר

במהלך הצבא התחיל להשמין והזניח את עצמו. עם השחרור עבד כמדביר במסעדות. היה מגיע בלילה מרסס וחוזר לדירה העלובה שלו. הוא היה עני, שמן ועם הרבה בעיות בטחון עצמי.

גוגינס - לפחות התאמן בחדר כושר

יום אחד הוא חזר הביתה אחרי ליל עבודה כשהוא מסיים קופסא של דונאטס ושותה מילקשייק שוקולד.
הוא התישב לאכול את ארוחת הבוקר הלא בריאה שלו והדליק טלוויזיה כמו שהוא עשה בכל סיום משמרת.

בטלוויזיה הייתה תוכנית של דיסקברי על אריות הים ב"שבוע הגיהנום" גוגינס היה מרותק. הוא הסתכל על האנשים שפורשים וזה היה בשבילו כמו להסתכל במראה.
חתיכת אפס גם אתה פרשת ככה! תראה מה אתה עושה עם החיים שלך! 

התכנית שגוגינס ראה:

באותו בוקר הוא החליט שהוא ינסה להתקבל לאריות הים. הוא התקשר למגייסים וכששמעו כמה הוא שוקל כולם סירבו לקבל אותו.

חוץ מאחד. יש עוד 3 חודשים גיוס. "אתה שוקל 150 קילו, אם תצליח להוריד 50 נשקול לגייס אותך" הוא אמר. גוגינס קפץ על ההזדמנות, שם את נעלי הספורט שלו והחליט לצאת לריצה של 5 ק"מ. הוא פרש אחרי 2 ק"מ. הוא לא רץ שנים מאז הצבא. הוא חזר הביתה והתחיל לבכות. אין לך סיכוי, אתה סתם אפס וזה לא בשבילך.

באותו לילה כשיצא לרסס במסעדה הוא מספר שפגש את כמות המקקים הכי גדולה שהוא ראה בחיים, ביחד עם חולדות שרצו שם עווד כל מיני דברים. אולי בגלל המצב הנפשי שלו, אבל הוא פשוט זרק את כל הציוד והוא החליט שהוא הולך לאריות הים ויהי מה.

הוא ידע שאין לו סיכוי לרוץ במשקל כזה והוא רק ידפוק את הברכיים. לכן הוא התחיל פשוט "לטחון" את אופני הספינינג במכון. הוא בקושי אכל, וכשהגיע למשקל סביר התחיל לרוץ.

גוגינס הצליח להוריד כמעט 50 קילו ב-3 חודשים. זה פשוט מטורף.

גייסו אותו למסלול.

3 פעמים שבוע הגיהנום עם שברי מאמץ

ומפה אתם חושבים שהכל הלך חלק? ממש לא.
אל תשכחו שהוא לא עשה ספורט במשך שנים ואכל מלא ג'אנק הגוף שלו לא היה 100%.

"שבוע הגיהנום" הוא השבוע שמסיים את השלב הראשוני בהכשרה של אריות הים. דומה לשבוע האחרון בטירונות יחידה בארץ (נניח שבוע לחץ בשייטת) יושנים מספר חד ספרתי של שעות במהלך כל ה-5.5 ימים. יש הרבה תיזוזים והמון זמן במים הקרים. אתם יכולים לראות איך חצי מהזמן שם הם פשוט רועדים.

גוגינס קיבל שברי מאמץ במהלך ההכשרה ולמרות זאת סיים את שבוע הגיהנום. אך הוא נפצע אחריו ונאלץ לעזוב. הוא ירד מחזור ונאלץ לעשות שוב את שבוע הגיהנום. לרוע מזלו הוא נפצע במהלך השבוע ושוב נאלץ לרדת מחזור.

נתנו לו הזדמנות אחרונה. הפעם גוגינס סיים למרות שסבל משברי מאמץ (הוא היה כל בוקר שם איזולירבנד על כפות הרגליים)

היו לו המון קשיים במסלול (זוכרים שהוא פוחד ממים?) אבל הצליח לסיים את ההכשרה ולהיות חלק מאריות הים.

שמעו מה הוא מספר כאן על טריק מנטלי שהוא השתמש בו כדי לשרוד את שבוע הגיהנום עם רגלים שבורות:

קופסת העוגיות

גוגינס מספר שכל הזמן הוא היה מספר לעצמו למה הוא כאן. הדיבור בתוך הראש שלו כל הזמן הזכיר לו למה הוא עושה את זה. הוא שאל את עצמו שאלות כמו: "איך אני מתגבר על זה?, איך אני בכל זאת שורד למרות הכל?

ולעולם לא שאלות מורידות כמו: למה אני צריך את זה? למה אני עושה את זה?

קופסת העוגיות – תמיד להזכיר לעצמך ברגעים הקשים את כל התכונות היטובות שלך. את ההישגים שלך בחיים גם אם אלה דברים פשוטים. זה מזכיר לך שאתה משהו, שאתה יכול לעמוד באתגרים וזה מחזיק אותך במשחק.

אריות הים - לא מספיק מאתגר

זוכרים את הסרט Lone survivor?
הסרט מספר על צוות של אריות הים שנפל למארב באפגניסטן בו כולם נהרגו חוץ מאחד.

גוגינס הכיר את כולם. הוא  החליט שהוא רוצה לגייס תרומות לילדים של ההרוגים.

איך? הוא יעשה משהו אקסטרימי שימשוך תשומת לב. הוא חיפש מה המירוץ הכי קשה בעולם וקפץ לו מרוץ Badwater 135. זה מרוץ של 135 מייל שזה 217 ק"מ במדבר, בקיץ. וחשבתם שלרוץ מרתון זה קשה?

יאללה אני עושה את זה!

גוגינס התקשר למארגנים וביקש להשתתף. מכיוון שזה מרוץ אקסטרימי המארגנים מבקשים שכל משתתף ירוץ לפחות מרוץ 160 ק"מ אחד כדי להתקבל.

יש מרוץ כזה בסופ"ש אמר לו המארגן. 
אין בעיה אמר גוגינס. אני אעשה אותו.

תבינו באותה תקופה גוגינס בקושי היה רץ. כמו הרבה חבר'ה ביחידות (גם בארץ) אחרי שמסיימים מסלול עובדים בעיקר בחדר כושר כדי להיראות טוב. אמנם היה לו כושר טוב אבל בשום פנים לא בשביל דבר כזה.

הוא חשב שרצים במקטעים. רצים 20 ק"מ כל יום או משהו בסגנון.

נחזור לתחילת המאמר. גוגינס כמעט מת בסוף המרוץ, אבל סיים אותו. מכאן הוא החליט שהוא רוצה לחקור את התודעה והיכולת האנושית ונהיה לאחד מספורטאי הסיבולת המובילים בעולם. זה היה הדבר הכי קשה שהוא עשה בחיים שלו. יותר מהמסלול באריות הים יותר מהמסלול בריינג'רס ( כן הוא גם עשה את זה בשביל הכיף)

חוק ה-40%

הוא הגה את רעיון ה-40% שאומר שגם שאתה מרגיש שאתה גמור ולא יכול יותר. אתה רק  ב-40% מהיכולות שלך.

גוגינס כספורטאי סיבולת ובתקופה שעבד כמדביר.

וכמובן שהוא רץ וסיים את המרוץ הכי קשה בעולם.

כאן אתם יכולים לראות אותו מסיים את הBadwater הראשון שלו. שימו לב שיש לו איזולירבנד על כפות הרגליים כחלק מההרגלים שלו.

מאז הוא שבר עוד המון שיאים. רץ מעל 100 מרוצי אולטרה ושבר שיא של מספר עליות מתח ב-24 שעות.

אפשר לכתוב עליו עוד הרבה. ממליץ לכם מאוד לקרוא את הספר שלו. אתם חושבים שמכאן דברים הלכו לו חלק? ממש לא!

כמעט כל אתגר שהוא לקח על עצמו לא הלך לו חלק. אבל הוא פשוט לא ויתר.

ממליץ לכם להקשיב לראיונות איתו ופודקאסטים שראיינו אותו:

מה אתם לוקחים מגוגינס ?

לא משנה מה הרקע והמצב שלכם תמיד אפשר להשתנות.

תמיד לאתגר את עצמכם ולא ליפול לאיזור הנוחות.

גם כשנראה לכם שאתם גמורים. אתם לא. אתם כנראה בקושי ב-40% שלכם!

בלתי פגיע – הסיפור המדהים של דויד גוגינס

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.