בלתי פגיע – הסיפור המדהים של דויד גוגינס

דויד היה במצב גופני חמור מאוד. הוא בקושי יכל לעמוד, השתין על עצמו דם והרגיש שעוד רגע הוא מאבד את זה. מה לעזאזל עשיתי לעצמי הוא חשב לעצמו.

הרגע הזה לא קרה בשדה הקרב או באימון של אריות הים. דויד היה בעיצומו של מירוץ 100 מייל שזה 160 ק"מ (כן יש מרוצים כאלה, רצים הכל בפעם אחת כשזמן הגג הוא 24 שעות). הוא לא התכונן למירוץ הזה, עד לפני שבוע הוא בכלל לא ידע שיש אנשים משוגעים שרצים אולטרא מרתונים למרחקים דפוקים כאלה ולא היה לו מושג בתזונה, הוא ביקש מאשתו להביא לו דונאטס ומילקשייק למירוץ. 
אהה, והוא גם מעולם לא רץ מרתון.

הוא כבר עבר 112 ק"מ ועדיין יש לו עוד 48 ק"מ לעבור, יותר ממרתון.

אבל דויד החליט לא לוותר, הוא כבר עשה כמה דברים קשים בחייו. הוא היה כבר רגיל להיות במקום המנטלי של כל העולם נגדך. הוא גדל במשפחה כושלת עם אבא מכה. היה בין הילדים השחורים היחידים בבית ספר וסבל מגזענות והצקות. הוא סיים תיכון כשהוא בקושי יודע לקרוא כשכולם חושבים שהוא פשוט מטומטם. הוא עבד כמדביר מקקים וגר בדירה עלובה כשהוא שמן ושוקל כמעט 150 קילו. סתם עוד איזה אפס, אף אחד עוד מקרה כושל לסטטיסטיקה.

אבל עכשיו גוגינס כבר היה לוחם באריות הים למרות כל הסיכויים, הוא בחר להשתתף מירוץ כדי לגייס תרומות לעמותה שעוזרת לילדי לוחמים שנהרגו. גוגינס נכנס למצב מנטלי מסויים קם והתחיל לדדות….. לאט לאט הוא הרגיש איךהתודעה שלו משתנה.. ולמרות הכל הוא סיים את המירוץ תוך פחות מ-20 שעות.

המצב הגופני שלו היה כל כך רע בסוף המירוץ שהוא כמעט מת (השתנתי נוזל שחור שנראה כמו קוקה קולה הוא מספר), הוא גרם לשברים בכפות הרגליים שלו, שלשל על עצמו ועוד נזקים כאלה ואחרים.

המירוץ הזה ישנה לגוגינס את החיים ויהיה להתחלה של האגדה שהוא עתיד להיות.